מדוע אנו עדיין מתאבלים בחריפות כזו על המקדש שנחרב לפני אלפיים שנה?
התורה עצמה נותנת את התשובה. יעקב אהב את יוסף יותר מכולם; האחים מכרו אותו והראו לאב את כותונתו טבולה בדם שעיר. יעקב האמין, שקע באבל ולא התנחם 22 שנה תמימות, חרף כל ניסיונות בניו לנחמו, עד שנודע לו שיוסף חי. ה' נותן נחמה רק כשהאבדה ממשית ובלתי הפיכה; אם האדם חי, צער קרוביו אינו שוכך, ולכן לא יכלו הבנים לנחם את יעקב. מספרים שנפוליאון, ששמע בכי בבית כנסת בפריז ונודע לו שהיהודים מבכים מקדש שנחרב לפני שמונה עשרה מאות שנה, קרא: 'אם אתם מבכים את מקדשכם זמן רב כל כך, ודאי תזכו להשבתו'. מתנחם רק מי שאיבד לבלי שוב; בתשעה באב איננו מתנחמים כי מקור אבדתנו עדיין קיים. המקדש ייבנה מחדש: מנהל העבודה הראשי בריא ושלם, וצוות הבנאים שלו רק מחכה לאות.
ציטוט מהמקור«Утешается лишь тот, кто безвозвратно потерял.»
- מחבר
- Нахум Пурер
- מקור
- מורשת — ФОНД НАСЛЕДИЯ рава И Зильбера №403 Дварим
- פרשה
- דברים