האם הבושה היא תוצאה של השכל? מדוע לבעלי חיים אין בושה, ומאין באה הבושה לאדם הראשון?
המסקנה "שכל הוא בושה ולהפך" שגויה. לבעלי חיים אכן אין בושה, אך לא משום שהם חסרי שכל. הבושה מוזכרת לראשונה בבראשית (ב, כה): אדם וחוה היו ערומים ולא התבוששו, ואחרי טעותם הגורלית ראו שהם ערומים והתכסו (ג, ז). מכאן שהבושה אינה תלויה בשכל: גם לפני החטא היה שכלו של האדם הראשון בהיקף שאיננו יכולים לדמיין. בושה היא ההכרה בפער בין מה שנכון לבין מה שקורה במציאות; ככל ש"המרחק" ביניהם גדול יותר, כך הבושה חזקה יותר. "נכון" פירושו מלכתחילה צדק מוחלט – חוקי ה', אך בפועל מתכוונים לעיתים קרובות גם לצדק יחסי, הנקבע לפי מוסכמות החברה, ולכן אותה התנהגות או לבוש הם נורמה במקום אחד ו"מבישים" במקום אחר. אדם הראשון חש בושה לא בגלל היעדר בגדים אלא משום שהבין שנפל מהדרגה הרוחנית שבה היה צריך להיות; העירום היה רק סימן חיצוני. בעלי חיים אינם עוסקים בעבודה רוחנית, אינם טועים, ואין להם סיבה לבושה. כדי להשיג את ה' יש לפתח לא כל כך בושה אלא צניעות – הבושה היא תוצאה של התנהגות צנועה.
זוהי תשובה לאדם מסוים, לא כלל.
ציטוט מהמקור«Стыд — это осознание несоответствия, разницы, между тем, что правильно и тем, что происходит в реальности.»
- מחבר
- Хаим Аккерман
- מקור
- אוהבים לעשות טוב — journal-179, עמ׳ 6