מדוע לומדים מן הפסוק ״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״ דווקא על עמידת האדם בתפילה?
לפי הביאור, דוד היה תמיד בבחינת תפילה, מפני שהתפילה הייתה עצם מהותו. ממילא ה״תמיד״ שבדבריו מתייחס למצב שהיה אצלו תפילה מתמדת. לכן אפשר ללמוד מן הפסוק שהמתפלל צריך לראות את עצמו כאילו השכינה כנגדו.
שאלה הלכתית למעשה: ההכרעה בידי רב.
ציטוט מהמקור«המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו»
- מחבר
- רבי יוסף ענגיל
- מקור
- אברך — [1228]אברך פקודי — Pekudei 5784, עמ׳ 1
- פרשה
- פקודי