למה הכרובים היו מחובקים דווקא בזמן החורבן, כשה' כעס עלינו?
חז"ל אומרים שכשנכנסו הגויים להיכל להחריבו מצאו את הכרובים מעורים זה בזה. 400 שנה הם היו פונים זה לזה (כשה' היה מרוצה מישראל) או פונים לצדדים (כשכעס); חיבוק הוא מחווה "למעשה", ואילו מבט הוא קרבה מרחוק. מוזר: בגלות, רחוקים מה', הכרובים קרובים, ובארץ ישראל הם רחוקים? משמע שיש בגלות משהו יותר "למעשה". האמת היא שהקרבה האמיתית לה' היא כשאתה רחוק ומשתוקק להיות קרוב: "ישמח לב מבקשי ה'" – המבקש הוא הכי אמיתי. זה מי ששואף ונאבק, לא מי שכבר שם: בעל התשובה הפוטנציאלי, שעליו נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ר' יעקב גלינסקי אמר שראש ישיבה גדול עם תלמידים, כישרונות וכבוד אינו כלום לעומת סבתו, שהמאבקים והתפילות שלה זיכו אותה בנכד כזה. ראו כמה נאבקו רחל ובמיוחד לאה – בדמעותיה בנתה את כלל ישראל.
ציטוט מהמקור«the true closeness to Hashem is when you're in the distance, and you wish to be close»
- מחבר
- Rabbi Yehudah Mandel
- מקור
- ביטחון שבועי — Bitachon Weekly — Matos-Massei 5785
- פרשה
- מסעי