מדוע התורה מתארת את רצון ה' ועונגו בלשון כוחות נפש האדם, ומה גבוה יותר — התענוג או השכל? (תניא, אגרת הקודש, פרק כט)
אף שהרצון העליון והתענוג העליון אינם נפרדים זה מזה ומעצמותו של הבורא — שכן רצונו הוא הוא עצמו, שלא כרצון האדם — ואין ביניהם שום דמיון, בכל זאת מדברת התורה בלשון המורגלת לאדם, «כדי לשכך את האוזן». לשם כך היא נוקטת במשל ובמליצה, ולוקחת כדגם את מכלול כוחות נפש האדם: כוח התענוג, כוח הרצון, החכמה, הבינה וכו'. האדם יכול להיווכח בכך בקלות: כשמתעוררים בו הניצוצות הראשונים של רעיון חדש וגדול, מופיעה באותו רגע תחושה של סיפוק עליון שעדיין אינה מודעת. מכאן רואים שהתענוג נעלה בהרבה מתחום השכל וקרוב יותר לעצם הנפש מן השכל; השכל הוא רק לבוש לתענוג. כשהרעיון מתגבש במלואו בתחום השכל, האדם חש עונג המלובש בהארת החכמה. לכן נקראת בחינת הבינה בזוהר «עולם הבא» — העולם שאליו מגיעות הנשמות: היא הופכת את בחינת החכמה, שבה מרוכזים כל סוגי התענוג, לנתפסת בהשגת הנשמות בגן עדן.
ציטוט מהמקור«наслаждение гораздо выше сферы рационального и ближе к самой сути души»
- מחבר
- Алтер Ребе
- מקור
- אור התורה — Свет Торы Тецаве №665-5786
- פרשה
- תצוה