מדוע בנתינת צדקה יש לעתים מורת רוח, ואילו את המעשר נותנים בשמחה?
המדרש אומר: 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים', ורב נחמני מסביר: אפילו כשאנו עושים מעשה טוב אנו מביטים במעשינו ומתביישים; אין לנו אפשרות לתבוע מה' אלא כשאנו נותנים את מעשרנו. המגיד מדובנא מסביר במשל: מאדם שחטא לקחו חפצים כערבון לקנס; כשהגיע לעיר חכם נכבד והקהילה נזקקה לכסף למתנה, דרשו מהחייב בדחיפות לפדות את ערבונו, והוא קילל את האורח כסיבת צרותיו. אך אילו שילם את הקנס ימים אחדים לפני בוא האורח וכספו הלך אחר כך למתנת החכם, היה מברך את האורח ומודה לבורא. כך הצדקה: כשעני דופק, על האדם בבת אחת גם להפריש כסף וגם לתת, ובלבו הוא ממורמר על העני שבגללו הוציא. המעשר לעומת זאת מופרש מראש, שבלעדיו אסור לאכול מהיבול, וכשבא הלוי שמח בעל הבית: 'מה טוב שבאת, זמן רב אני שומר את המעשר בשבילך'.
ציטוט מהמקור«Цдаку человек дает, когда к нему приходит бедняк.»
- מחבר
- Магид из Дубно
- מקור
- מורשת — ФОНД НАСЛЕДИЯ рава И Зильбера №406 Рее