כיצד התניא מסביר נתינת צדקה מרובה לצורך תיקון הנפש?
בקטע המובא מן התניא, הגבלת הנתינה לחומש מתייחסת למי שלא חטא או שכבר תיקן את חטאיו. מי שעדיין צריך לתקן את נפשו יכול לתת מעבר לכך, שכן רפואת הנפש אינה פחותה מרפואת הגוף. בהמשך מוסבר שחסד אנושי בלי גבול מעורר רחמים וחסד עליונים בלי גבול.
שאלה הלכתית למעשה: ההכרעה בידי רב.
ציטוט מהמקור«פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף»
- מחבר
- תניא, איגרת הקודש
- מקור
- לב שומע — [2589]לב שומע בהעלותך — Behaalotcha 5783, עמ׳ 19
- פרשה
- בהעלותך