איך אפשר להבין את דברי הרמב״ם שאין בלשון הקודש שם לערווה, אם לכל נברא יש חיות משמו?
המאמר מסביר שיש שם, אלא שבלשון הקודש הוא מציין את הדבר במשמעותו העדינה והקדושה, בלי הצד הגס שבו. הדוגמה היא אדם וחוה לפני החטא: עניינם של האיברים היה קיום העולם, בלי הרגשת תאווה גשמית, ולכן לא הייתה בושה. עוד מצוין שהרמב״ן חולק על טעמו של הרמב״ם לשם ״לשון הקודש״, אך הסברו של הרמב״ן אינו מובא כאן.
במקור מובאות דעות שונות.
ציטוט מהמקור«אלא שכפי שהוא נקרא בלשון הקודש יש לו גדר אחר – זה עדיין עניין של קדושה, ואין לזה משמעות של 'ערווה'.»
- מחבר
- הרב יואל כהן
- מקור
- עיתון כי קרוב - מעיינותיך — Ki karov 45-1, עמ׳ 2