מדוע בדיון על כתובה מוזכר תנאי בית דין, אם אחריות הנכסים חלה גם כשלא נכתבה?
הרמב״ן מסביר שתנאי בית הדין מחייב תשלום של מאתיים זוז במקום המאה שנכתבו, ואילו גבייה מנכסים שנמכרו מבוססת על הכלל שאחריות שהושמטה נחשבת טעות סופר. הריטב״א מציע הסבר אחר: אזכור תנאי בית הדין מראה שכוחה של כתובה אינו פחות מכוחו של שטר חוב רגיל. לכן גם בה חל הכלל שאחריות טעות סופר, למרות הקלות אחרות בגביית כתובה.
במקור מובאות דעות שונות.
ציטוט מהמקור«Those words are *not* explaining why she may collect from Meshubadim.»
- מחבר
- RAMBAN; RITVA
- מקור
- Parsha.net — Behar60, עמ׳ 8
- פרשה
- בהר