מדוע אי אפשר פשוט לפדות בכור שלא מדעתו מכוח הכלל ״זכין לאדם שלא בפניו״?
הטקסט מביא שתי טענות: ייתכן שהאדם ירצה לקיים את המצווה בעצמו, ויש פוסקים הרואים בהעברת הכסף שכבר זכו עבורו לכהן הוצאה מרשותו שלא מדעתו. הש״ך וביאור הגר״א מתירים לבית דין להקנות לו כסף ולפדותו, ואילו מדברי הט״ז נראה שהוא חולק. גם היתר הש״ך מוצג כסמכות מיוחדת של בית דין ולא של כל אדם. לכן אין זה פתרון מוסכם, ואף לאחר פדיון המועיל לחלק מהדעות יצטרך הקטן לפדות את עצמו שוב כשיגדל.
שאלה הלכתית למעשה: ההכרעה בידי רב.
במקור מובאות דעות שונות.
ציטוט מהמקור«סוף דבר, כלל לא פשוט לפדות אדם אחר שלא מדעתו»
- מחבר
- Редакция «תורה והוראה»
- מקור
- תורה והוראה — תורה והוראה — Chukas 5785, עמ׳ 8
- פרשה
- חקת