מדוע טומאת המצורע תלויה דווקא בדיבורו של הכהן ולא בחכמת החכם?
הרמב"ם אומר: 'הטהרה והטומאה תלויות בכהן' — גם אם הכהן אינו בקי וזקוק לחכם ש'יאיר את עיניו', המנוגע אינו נטמא עד שיאמר הכהן 'טמא!'. מובן שהטהרה קשורה לכהן המייצג את רעיון הטהרה, אך מדוע גם הטומאה? מפני שאת גזר הדין 'בדד ישב מחוץ למחנה' אי אפשר להפקיד אפילו בידי גדול החכמים: אין לדעת אם סבלו של היהודי הזה נוגע ללבו די הצורך כדי שיחוש במלוא האחריות. הכהן, לעומת זאת, מטבעו אוהב ישראל במיוחד, התורה קוראת לו 'איש חסד', והוא מברך את העם 'באהבה'. אדם כזה לא ימהר: הוא יבדוק שוב ושוב את החלטתו וינסה למצוא כל דרך לטהר את החולה, ורק כשהתורה — ולא חוסר אהבה משלו — תקבע שהוא טמא, יאמר זאת.
ציטוט מהמקור«Человек, которого пронизывает любовь к каждому еврею, не будет торопиться вынести приговор еврею»
- מחבר
- Любавичский Ребе (пересказ беседы)
- מקור
- עלייה — Восхождение — Tazria - Metzora 5785
- פרשה
- מצורע